|
בגוף אני מבינה – סיפור מאת ענת לידרור, מדריכת חוג ריו אביירטו – התפתחות דרך הגוף.
בשנייה שנפקחות העניים, מרגישה את הכבדות של העפעף ואור תכלכל שנכנס בזווית העין, משהו ערפילי, אני עוד בחלום, מישהו רץ שם יחד איתי, מי זה היה ולמה הוא הלך?
אני נזכרת שבעולם קיץ ועכשיו בוקר, מה השעה?
מתרוממת אל השעון, שש בבוקר. עוד קצת, הערפילים יפים כשהאור עוד רך ואפור.
עוד שעה.
שבע בבוקר, מתעוררת עוד פעם. האור צהוב. חם לי.
קמה לשירותים וכשמגיעה לכסא המלכותי, אני שמה לב.
הגוף שלי ואני, עוד לא יחד.
אני עוד איפה שהוא, בעולם אחר, אולי גם בחלום, מחפשת אינפורמציה על מה קרה שם, ומה התחושה שם וגם- אני קצת פה, בבוקר שמתחיל, הגוף מדבר, רוצה לשחרר את נוזלי הלילה, להתעורר, להימתח.
רק אני עוד לא איתו.
שם מתחילה הסוגיה בין שם לפה; סוג של מחלקות בין העולם ההוא לזה- עוד קצת לחלום, להיעלם, לצאת מחוץ לגבולות הגוף.
לא- תתעוררי, החיים כאן, הגוף רוצה שתעזרי לו להתעורר- קומי, מקלחת, קפה, פנים שטופות במים קרים, זה ממש טוב ובאמת עוזר... מתיחות, פיתולים, כנסי אליו, הנה הוא פה.
אני בגוף מבינה.
תמיד זה היה.
אבל רק אחרי שנעלמתי ממנו, מהגוף,
התחלתי להבין את זה.
מי צריך להבין משהו שכשהוא פשוט כך?
למה אני מתעמלת מכשירים וקרקע? אני לא זוכרת ששאלתי את עצמי כשהייתי ילדה. פשוט עשיתי את זה, זה משהו שהייתי צריכה וזה קרה.
כשהפסקתי, התחיל לקרות משהו אחר. גם אותו לא בדקתי, לא שאלתי.. ביצעתי.
לרקוד.
הגוף שלי כבר היה גדול, כבר לא 35 קילו של ילדה,
אלא 45 של נערה מתבגרת. לפעמים עוד הייתי בודקת אם הוא יכול לבצע סלטות ופליקפלפקים על הדשא, אבל לא, לא באמת.
היה חסר לו לגוף משהו בסיסי.
הביטוי.
התחלתי לרקוד.
פעם בשבוע הייתי רוקדת, כמה שעות רצוף. באופן הכי בסיסי, במסיבה של יום שישי. אם זה היה בדיסקו המקומי ואם באזורי. אם בזה שלקח שעה לנסוע אליו ואם בזה שלקח שעתיים. אם חברים ובלי.
בשיש בערב המסוים שגיליתי בו שאני נוסעת לא משנה אם לא מצטרפים אלי, הבנתי.
בגיל הנעורים אין דבר נורא מלצאת בערב שישי לדיסקו מהשווים לבד.
אז הבנתי סופית. אני צריכה את זה, הגוף צריך את זה. ככה זה.
עברו השנים ורקדתי
אבל פחות
ופחות.
ופחות.
הראש הלך ותפס מקום. פתחתי במה שאני קוראת לו היום 'העשור ללא גוף'. בלי לשים לב התחלתי לדבר על הצורך לחיות מהגוף.
התחלתי לדבר כי הפסקתי לעשות.
הלכתי ללמוד, קראתי, חשבתי, שיננתי, הסתקרנתי, עיבדתי- חלק היה מיותר וחלק היה מרומם רוח. אבל רוב הזמן ישבתי על הישבן.
לא שמתי לב אז, אבל לא עבר יום שלא דיברתי בו על הגוף.
ומה שלא עשיתי, בסוף ניסיתי להתעסק בו, רק שזה יצא כל כך רחוק, מסביב ומתפתל.
לקראת סופה של הדרך ההיא, כשלמדתי צילום, בעיקר צילמתי גוף ותנועה, נשים וגברים, את חומריות הגוף ואת מצבו. אח"כ יצרתי עבורו תהליכים, כתבתי תכנים עבור אחרים.
זה לא שלא הנעתי את הגוף, או פעלתי איתו או השתתפתי או לימדתי דרכו. אבל לא באופן מרכזי. הוא הפך להיות שער האחורי.
יום אחד זה נגמר.
יום אחד זה נשבר.
מישהו גילה.
אני גיליתי.
שהחיים קורים ואני כמהה לגוף בתור השער הראשי.
אני צריכה לרקוד ולזוז ולהבין משם או שלא להבין אבל להניע. לנענע והרבה.
כשאני מתחילה לזוז נפתח שם מעיין של רצון וכוח וסקרנות וחקירה וזרימה שלא נגמר.
אם יש משהו שהכי דומה לנגמר זה כשמגיע השקט.
הנפש היא באמת משהו מיוחד, כמה ניסיתי לתפוס אותה בשתי ידיים ושתישאר בידיי.
היום היא באה. אני לא רצה. אני מדברת עם הגוף או הוא מדבר איתי והיא באה.
ברגעים, במקומות, בנושאים, בדפוסים, באמונות, ברגשות, בשמחה, בכאב, במשחק ובעומק.
כבר כמה שנים שאני חוזרת אל הפיזיות ואל הגוף.
במה שאני עושה, בסוג הדברים שאני נמצאת בהם. ריקוד, תנועה, תנועה פאסיבית- סוגי מגע שונים, מדיטציות אקטיביות שמזיזות אותו ככה שאח"כ משהו אחר עולה, וגם בישול וגינה - הפיזיות האולטימטיבית.
אני בדיאלוג או מונולוג עם המחשב, על כמה אפשר לחיות בתוכו וכמה מחוצה לו בפיזיות.
עובדת עליו ואחרי כמה שעות הגוף כבר "כועס". איך יודעים? הרגלים עצבניות, מתופפות, הידיים מתקתקות מהר יותר מהראש, שגיאות כתיב, תווים שלא מהעולם הזה מופיעים על המסך.
זוז. זה הזמן לזוז.
אז אני משתדלת לקום ועוברת לגוף.
מה לעשות, בגוף אני מבינה.
יש הרבה דלתות בעולם לחיים, להבנה, להתפתחות, לבריאות, פיזית ונפשית.
בעצם תמיד ידעתי שהדלת שלי היא הגוף.
טוב שיש מי שהדלת שלו היא משהו אחר, טוב שאנחנו לא אותו הדבר וטוב שיש עוד כמוני.
וטוב לחזור לדרך המלך.
ענת לידרור
יוצרת גוף בתנועה- ריקוד, תנועת גונפש ומגע
ריו אביירטו- התפתחות דרך הגוף
|
.jpg?id=7904607)
.jpg?id=3350960)
